מהיכן אנו לומדים שהדין לגבי שחיטת העולה הוא שעליה להיעשות בצפון, ואם לא נעשתה שם, הקורבן פסול? מאחר שחטאת נפסלה אם נשחטה ונתקבלה דמה שלא בצפון, ודין זה נלמד מעולה, נבנית טענה לוגית שהדרישה תחול גם על העולה עצמה: וכי ייתכן שדין משני יהיה חמור מהדין הראשוני (טפל חמור מן העיקר)? שלוש הלכות מובאות כדי להקשות על ההיגיון הזה, אך כל הקושיות נפתרות. הגמרא מביאה מקור נוסף לדרישת הצפון בעולה, מהכפלת הדרישה לצפון בויקרא ד:כט, לאחר שהוזכרה כבר בפסוק כד.

גם אשם צריך להישחט ולהתקבל דמו בצפון, ואם לא, הקורבן פסול. דין זה נלמד משני פסוקים: ויקרא ז:ב ו-יד:יג. עולה קושיה על השימוש בפסוק השני, העוסק בקרבנות המצורע בתהליך הטהרה, שכן הפסוק נדרש לדרשה אחרת. אך קושיה זו נפתרת.

הפסוק הנוגע לקרבנות המצורע מקיש את האשם גם לעולה וגם לחטאת. אם דין הצפון באשם נלמד מהעולה, מדוע מוזכרת גם החטאת באותו פסוק? רבינא מסביר שמטרת ההיקש הוא ללמד עיקרון: דין שנלמד מהיקש אינו יכול לשמש ללימוד דין נוסף באמצעות היקש. רבא לומד עיקרון זה ממקור אחר – פר כהן המשיח מויקרא ד:ט–י.

האם ניתן ללמוד דין שנלמד מהיקש בגזירה שווה? בתחילה מובאת ראיה מדין בגדי מצורע, הנלמד בגזירה שווה מדין ראש של אדם מצורע, שנלמד בעצמו מהיקש. רבי יוחנן דוחה ראיה זו, בטענה שכללי הדרשה בקרבנות שונים מאלה שבשאר תחומים. ניתן להוכיח זאת מדרישת הצפון באשם, שיכלה להילמד בגזירה שווה מחטאת, אך לא נלמדה כך, דווקא מסיבה זו.